החלטה בתיק בע"מ 1533/13

1.            מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (עמ"ש 48248-11-10, כב' השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין, ע' צ'רניאק) אשר קיבל חלקית את הערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 60710/08, כב' השופטת מ' דהן), ושינה את המתווה לעסקת מכר דירה שבין המבקש למשיבה.

2.            העובדות המוסכמות הן כדלקמן: המבקש והמשיבה הינם אחים. המשיבה הייתה בעליה של דירה בבני ברק. בשנת 2001 רכשה המשיבה דירה בתל אביב תמורת 1,017,600 ש"ח, ולשם כך נטלה משכנתא בסך 660,000 ש"ח. המשיבה התקשתה לעמוד בתשלומי המשכנתא. בשלב מסוים הוסכם כי המבקש יסייע למשיבה, בכך שירכוש ממנה את הדירה בתל אביב ואף ישפץ את הדירה בבני ברק (על מנת להעלות את ערכה). המבקש שילם חלק מתמורת הדירה בתל-אביב, אך לא את כולה. בהמשך עברה המשיבה להתגורר בדירה בבני ברק. הדירה בתל אביב הושכרה זמן מה לצדדים שלישיים, ובהמשך עבר המבקש לגור בה. עד כאן העובדות המוסכמות.

           לפי גרסת המשיבה, לא הוסכם על המחיר הסופי בו ירכוש ממנה המבקש את הדירה בתל אביב, אלא רק שהמחיר לא יפחת ממחיר השוק. כמו כן הוסכם - לטענת המשיבה - כי המבקש ישפץ את הדירה בבני ברק על חשבונו, ובנוסף יפרע על חשבונו חוב שהצטבר לטובת הקבלן בגין הדירה בתל אביב בסך 141,000 ש"ח. טענה נוספת של המשיבה היא שהמבקש התחייב לרכוש עבורה דירה חלופית בתל אביב, באמצעות כספי התמורה ממכירת הדירות בתל אביב ובבני ברק.

           לפי גרסת המבקש, לעומת זאת, סוכם שהוא יקנה מהמשיבה את הדירה בתל אביב בסכום הנומינאלי בו היא נרכשה - 1,017,600 ש"ח, ויסלק את המשכנתא. כן הוסכם לשיטתו שהוא ישפץ את הדירה בבני ברק, ויקזז את עלות השיפוצים מתמורת הדירה בתל אביב. המבקש הכחיש כי התחייב לפרוע את החוב בסך 141,000 ש"ח. כן טוען המבקש כי הסכים לפרוע חובות נוספים של המשיבה - כ-14,000 ש"ח מס רכישה, והלוואה מידיד בסך 60,000 ש"ח - בתנאי שיקוזזו מתמורת הדירה בתל אביב.

           הצדדים הגישו תביעות הדדיות לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. בית המשפט דחה את מרבית תביעת המשיבה וקיבל את עיקרי גרסת המבקש. נקבע כי המחיר שהוסכם בין הצדדים תמורת הדירה בתל אביב הוא המחיר הנומינאלי בו רכשה המשיבה את הדירה מהקבלן, בניכוי עלות שיפוץ הדירה בבני ברק, מס הרכישה בסך 14,000 ש"ח, וההלוואה בסך 60,000 ש"ח. תנאי להשתכללות ההסכם הוא שהמבקש יסלק את החוב לקבלן בסך 141,000 ש"ח. כן נדחתה גרסת המשיבה לפיה המבקש התחייב לרכוש לה דירה חלופית. בסופו של דבר נקבע כי המבקש ישלם את יתרת מחיר הדירה בתל אביב, בתוספת ריבית פיגורים, ולאחר מכן יהא זכאי לרשום את הדירה על שמו.

           המשיבה ערערה על פסק הדין. בית המשפט המחוזי קבע כי תיאור העסקה מנקודת מבטו של כל אחד מהצדדים איננו סביר, ומלמד כי הצד השני התכוון להתקשר בעסקה לא כלכלית ובלתי כדאית. האפשרות הסבירה ביותר היא שהצדדים הסכימו כדלקמן: המבקש ירכוש את הדירה בתל אביב במחיר הנומינאלי (1,017,600 ש"ח), וישלם על חשבונו את עלות השיפוץ של הדירה בבני ברק ואת החוב לקבלן. אלא שביצועו של החוזה השתבש מטעמים שונים, כך שהמבקש לא העביר למשיבה את מלוא התמורה, ואילו המשיבה מצידה הציבה דרישות מופרזות שלא הוסכם עליהן מלכתחילה. לפיכך, בשורה התחתונה, הורה בית המשפט המחוזי על אכיפת החוזה תוך התנייתו בתנאים, לפי סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. במסגרת זאת נקבע שהמבקש יעביר למשיבה את יתרת התמורה בגין הדירה בתל אביב. בנוסף המשיבה תהא זכאית ל-40% מדמי השכירות שקיבל המבקש תמורת השכרת הדירה בתל אביב, בתוספת ריבית והצמדה, החל מהיום בו המבקש תפס חזקה בדירה (1.5.2004). מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

3.            המבקש טוען בבקשה זו כי הדרישה לחייבו להעביר למשיבה דמי שכירות לא הועלתה בתביעה העיקרית, ומהווה הרחבת חזית. יתירה מכך, בתקופה בה שהה המבקש בחו"ל - המשיבה עצמה גבתה דמי שכירות מהשוכרים, והפקידה אותם בחשבונו הפרטי של המבקש. עוד נטען כי החיוב שהושת עליו בבית המשפט לענייני משפחה - לסלק את חובה של המשיבה לקבלן בסך 141,000 ש"ח - הינו שגוי, ויש לבטלו. זאת משום שהחוב נתגלה לו במפתיע עת קיבל התראה מלשכת ההוצאה לפועל לביתו, מבלי שהמשיבה סיפרה לו על החוב ולכן ברור שלא הוסכם בין הצדדים שהוא יישא בחוב זה. לו היה יודע המבקש על החוב מראשיתו ומקבל עליו לכסותו, היה עושה זאת בהקדם מבלי להמתין עד שהחוב יתפח לממדים כאלה.

           טענה נוספת היא שהחיובים שהוטלו עליו, בתוספת ריבית והצמדה, עולים בפועל על הסכום שהיה עליו לשלם מלכתחילה בעבור הדירה. מצב זה איננו סביר לטענתו, שהרי יש לזכור כי המשיבה היא שמנעה במשך שנים מהמשיב להמשיך ולשלם את יתרת התמורה בגין הדירה בתל אביב. אין הצדקה, אפוא, לחייב את המבקש בהפרשי ריבית והצמדה בעבור סכומים שהתכוון לשלם במועדם.

           נתבקשה ונתקבלה תגובת המשיבה, אשר סבורה כי דין בקשת רשות הערעור להדחות. לאחר ששתי ערכאות קמא בחנו את טענות הצדדים לעומק ונימקו כדבעי את מסקנותיהן, סבורה המשיבה כי המחלוקת בינה לבין המבקש הינה עובדתית גרידא ולכן לא מוצדקת התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור בגלגול שלישי. באשר לטענה כי הדרישה לדמי שכירות ודמי שימוש ראויים מהווה הרחבת חזית, המשיבה מצביעה על מספר מקומות בכתב התביעה המקורי אשר הוגש לבית המשפט לענייני משפחה, בהם ציינה כבר אז מפורשות את דרישתה להשבת דמי שכירות בגין 40 החודשים בהם שהה המבקש בדירתה, ועל כן אין המדובר בהרחבת חזית. עוד מוסיפה המשיבה כי היזקקותו של בית המשפט המחוזי לסעיף 4 לחוק החוזים תרופות, נעשתה בהתאם לסמכותו לעשות כן לשם מציאת האיזון והמידתיות שבין רצונות הצדדים להכרעה סופית במחלוקת. בנוסף, גם אם נראה כי בית המשפט המחוזי פעל שלא על פי בקשותיה של המשיבה, טענה המוכחשת מכל וכל, הרי שבמקרה זה מתקיימים התנאים הדרושים לשם פסיקת סעד שלא נתבקש. ברי לדידה כי מערכת היחסים והעובדות הוצגו ונדונו בשתי הערכאות הקודמות, כי הסעד שניתן נובע מאכיפת הסכם המכר, וכי בית המשפט המחוזי פסק בין היתר תוך מתן ביטוי לאיזון, מידתיות וצדק. כך גם באשר לחיובו של המבקש בתשלום תוספת ריבית והצמדה לכל הסכומים בהם חויב, המשיבה סבורה כי לנוכח שיקול הדעת הנרחב, המוענק לבית המשפט בסוגיה זו בחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א-1961, אין מקום להתערב בערכאה זו בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. כך המצב בין אם פסיקת הריבית וההצמדה נעשתה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה ובין אם בהתבסס על סמכותו הטבועה של בית המשפט מכוח חוק החוזים (תרופות).

           בכל הנוגע לסכום של 141,000 ש"ח ששילמה המשיבה לקבלן, הרי שלטענת המשיבה משלא הגיש על כך המבקש ערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, בשלב זה קם כנגדו מעשה בית דין בשל השתק פלוגתא והוא מושתק מלהעלותה שוב.

4.            מרבית טיעוניו של המבקש, ובכלל זאת הטענות הנוגעות לדמי השכירות והחוב לקבלן, הועלו ונדונו לגופם בשתי ערכאות קמא.

           באשר לחוב לקבלן, בית המשפט לענייני משפחה קבע במישור העובדתי כי מהתנהגותו של המבקש עולה שהתכוון לקחת על עצמו את תשלום החוב שהצטבר בתיק ההוצאה לפועל. אולם זאת עשה הוא לא במסגרת ההתחייבות הראשונית בה התקשרו הצדדים, כי אם בהתחייבות מאוחרת יותר שניתנה מדעת ובהסכמה. לכן, על פני הדברים לא נפלה טעות בהכרעת בית המשפט המחוזי שחייב את המבקש להשיב למשיבה את הסכום ככל שהוא לקח על עצמו במודע את כיסויו.

           באשר לדמי השכירות, כבר בית המשפט לענייני משפחה התייחס לסוגיה (ראו פסקה 33ו לפסק הדין). לגופו של עניין, המבקש מחזיק בנכס ומתגורר בו מבלי שהעביר למשיבה - המוכרת - את מלוא התמורה, ולכן מחויב הוא במתן תמורה בעדו על כל חלקיו. חלוקה כאמור משקפת איזון טוב יותר בין הצדדים. בראייה זו של הדברים לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי לחייבו בדמי השכירות.

           באשר לחיוב המבקש בהפרשי ריבית והצמדה: המקור הנורמטיבי להכרעת בית המשפט המחוזי הוא בסעיף 4 לחוק החוזים (תרופות). סעיף זה מאפשר לבית המשפט להורות על אכיפת החוזה והתנייתו בתנאים. כל אדם, זכאי להשבת כספו בערכו המלא, תוך התחשבות בשינוי בערך הכסף הנובע מחלוף הזמן (ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נגד עיריית ירושלים, פסקה 86 (21.01.2009)). במקרים המתאימים, רשאי בית המשפט להורות על שערוך המחיר כתנאי לאכיפת החוזה, תוך שהוא מביא בחשבון את מידת אחריותו של המפר לכך שהחוזה לא קוים במועדו (ע"א 8505/09 מרדכי שאשא נ' ירוק בעיר הנעה בגז בע"מ, פסקה 14 (23.3.2011)). יתירה מכך: הכלל הוא שיש לפסוק לחייב הפרשי ריבית והצמדה, ואי פסיקתם היא חריג המצריך הנמקה והסבר (רע"א 1324/13 ד"ר י.שגב ושות', עורכי דין, נ' רוני מאנה,בפסקה 12 (08.04.2012)). אומנם המשיבה הייתה במצוקה כלכלית עת מכרה את הדירה לאחיה, אולם אין פירוש הדבר כי בשל כך עליה להסתפק בחלק מהתמורה בעבור הדירה או לקבל אותה בחלוף זמן. גם למשיבה נגרמו נזקים בעקבות התמשכות ההליכים ואי קיום החוזה במועדו, כך למשל ציינה היא כי עליית ערך הנדל"ן שחלה בשנים האחרונות והביאה לזינוק במחירי הדירות, מונעת ממנה לממש את תוכניתה המקורית, קרי לרכוש בכספים שתקבל ממכירת הדירה לאחיה וזו שבבני ברק, דירה אחרת קטנה יותר בתל אביב. במכלול הכולל בנסיבות העניין ניתן לקבל את מסקנת בית המשפט המחוזי כי המשיבה זכאית להשבת מלוא כספה בערכו הריאלי כיום.

           עולה מן האמור כי שתי הערכאות בחנו את המקרה ביסודיות. פער הגרסאות בין שני הצדדים בנקודות לא מעטות מקשה על ההכרעה במקרה דנן. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנה על הממצאים שנקבעו אך חלק על קביעת בית המשפט לענייני משפחה תוך הפנייה למלוא התמונה ולכלים המשפטיים המצויים בחוק החוזים (תרופות). יושם אל לב כי שתי הערכאות היו תמימות דעים במסקנה כי הזכויות בדירה שייכות למבקש. בית המשפט המחוזי העמיק בסוגיות התמורה של המבקש כלפי המשיבה. מסקנותיו מבוססות על הבנת אומד דעת הצדדים, התנהגותם ואמרותיהם בפרוטוקול כאשר אלה מהווים את העדים המרכזיים בסכסוך. זאת תוך התייחסות לדין החל על המקרה. בנסיבות אלה לא נראה כי הבקשה מצדיקה דיון בגלגול שלישי. המקרה על ההכרעה בו הינו פרטני וללא השלכת רוחב מעבר לכך.

5.            הבקשה נדחית. לנוכח נימוקי,        אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ג' בכסלו התשע"ד (6.11.2013).